למרות הסכנות והקשיים הגדולים העומדים בפניהם ב"כבישי המוות" שהם עוברים כדי לברוח מארצם ולהגר ולחפש מקלט במדינות אחרות, סורים רבים מתעקשים להגיע למקומות בטוחים יותר שמביאים הזדמנויות עבודה וחיים הגונים

 כמאל הצעיר (22 שנים עתיק) ניסה להגיע לאירופה, אבל כרגע הוא חווה את הטראומה של מה שהוא הפך לנחשף אליו על הכביש, לפני שפנה לאחור, ואמר לאל-ערבי אל-ג'דיד: "אני זוכר את המראה החיצוני. של כלבים כשהם תקפו אותי ואת חבר שלי בזריחה ביער על הגבול בין טורקיה לבולגריה. מהר אחרי התקרית, בכל זאת אני חווה שן של כלבים בזרועי. החוליות התאכזרו אלינו מאוד ואישרו עוד אכזריות יותר מהכלבים עצמם שתקפו אותנו. הם הכו אותנו באלות ורובים, ונתנו לגורים לתקוף אותנו. ניסיתי קודם כל להרחיק ממני כלב, וזה התחיל החוליות נאלצו להכות אותי, ואז הרשו לו לתקוף אותי , ושהם בדקו את התקרית במקביל כשהם מתלוצצים איך הוא תפס את כפות ידיי ורגלי, מה שנוסף עבר לידידי, בעוד שצעירים שונים איתנו, אחד מהם מרוקאי, נמחצו הכי פשוט. ההתקפה הגיעה לנקודה של ג גורמת לחוסר הכרה, מה שאומר שזה לא היה רק מכות, זה הפך לנקמה וללעג, ואפשר להגדיר את זה כהתנהגות לא אנושית לחלוטין".

הוא ממשיך: "היה לי כל הזמן רעיון לנסוע לאירופה, וחברים שלי תמכו בי לאכוף את זה בגלל העובדה שהקיום שם פשוט יותר, וציורים זמינים, כמו גם הזדמנויות לימוד. לקחתי את הזמן לחשוב שאחרי זה המצאתי את המחשבות שלי בגלל העובדה שלא יכולתי להשלים את שיעורי האוניברסיטה, אותם עמלתי במשך 10 חודשים כדי לנסות לשלם. כשהפסקתי לקרוא, החלטתי לעבור בנתיבי הברחה להשתמש במפה כדי לגלות את מקום הימצאו, ואת התכנון היה לחצות את הגבול הבולגרי ואז לקחת רכבת לסרביה שממנה עלי לבקר בהולנד, שהופכת למקום החופשה שלי".

הוא מסביר שלפני הנסיעה לאדירנה, הוא הכין שימורים, בגדים ומצרכים שונים והניח אותם בשקית, ואז יצא לנקודת ההתחלה בשעה 11 בלילה. "שהינו בערך יום שלם בתוך השטח המיוער, חיכינו לזמן הנכון לנוע. יום אחרי היום חצינו את גבול בולגריה", הוא מספר. לפני הזריחה, התחלנו לטייל, והמבריח שפנה להדריך אותנו הודיע לנו שעלינו ללכת כ-7 שעות כדי להגיע לתחנת החינוך, ועברנו ממקום בתוך רצועת הגבול הכוללת קנים וקרשים של עץ, והלכנו 5 שעות בלילה, ואז חבר שלי שסובל מאסטמה נפל על האדמה, ואחת התוכניות הפכה להשאיר אותו עם המבריח כדי לחזור איתו, אבל חבר שלי סירב לזה, והחלטנו להישאר יחד על הגורם השווה עד שחזר לכוחותיו, מה שעשינו במשך שעה, כשהחיילים בבולגריה עקבו אחר תפקידנו והקיפו אותנו, וששחררו עלינו את הגורים, ומה שקרה קרה לנו".

הוא מספק: "הם לקחו אותנו חזרו לטייל עד לנקודה שממנה חצינו את הגבול, ולמדתי מהתקשורת של אחת החוליות שהם ידעו שנכנסנו דרך מלכודת המעבר המוסווה ברצועת הגבול, ו הם לא רדפו אחרינו מיד בגלל העובדה שהם מבינים את המסלול שאנחנו הולכים, והגורים שלהם חונכים לעשות את זה. אני שוקל כעת לחזור על המבחן." אבל לא דרך בולגריה. גם היום אני מפחד מהחוויה, שקשה להזניח אותה".

הרג למען נקמה הוא "מנהג שבטי, בדרך כלל עובר בירושה, והמתנקש מודה באופן קבוע מיד בביצוע פשעו, מתרברב בו ומקבל עונש, לא משנה מה חומרתו", בהתאם להגדרה של לוח הדיונים של אנשי משפט סוריה.

והפשע האולטימטיבי שהוקדש מתוך נקמה התרחש ב-1 בדצמבר, בקהילת אל-סנאף בעיר קמישלי. עומר אל-איברהים, תושב העיירה, הסביר לאל-ערבי אל-ג'דיד כי הקורבן הוא אדם בשנות השישים לחייו, שהפך להרוג בעקבות סכסוך בציר שנמשך 3 שנים. שנים, והוא הרג בחור צעיר יותר בשנות העשרים לחייו, בעקבות מריבה ביניהם.

אל-אבראהים הביא, "בשל העדר התקנה, והמשפטים כעת לא פתרו את הצרה ביניהם, משפחתו של הקורבן הצעיר הרגה את האיש בדרך של ירי בו מיד".

גם ביום שעבר התרחשו מחלוקות בין משפחות, בהתאם למה שהזכיר אל-אבראהים, "נגד העבר ההיסטורי של הריגת גברת, בשכונת אל-הילליה, ממערב לעיירה, על מנת שלה המשפחה הייתה מאשימה את משפחת בעלה, ובמיוחד את אחיו, בהריגתה בשותפות עם הבעל ואביו. זכותם לפני בתי המשפט לניהול עצמאי לשחרר את הגיס.

אל-אבראהים ציין כי ההרגל של נקמה ונקמה כמעט נעדר מהאזור, אולם בזמן הקיים הוא חזר לקדמת הבמה ואולי אין חוק שימנע זאת.

המקצוען המשפטי מונטהא עבדי הורה לאל-ערבי אל-ג'דיד זאתבעיית הנקמה היא קוצנית ומורכבת מאוד, מונעת באמצעות כאוס ומיעוט הנחיות משפטיות מרתיעות ומווסתות לחברה ולרשויות השיטור, שכן מדובר בהרגל מיושן שבו כל האנשים לוקחים את זכותו אל כפות ידיו האישיות. לפנות לבתי המשפט.

עאבדי התעקש, "אחד המניעים החיוניים המקסימליים להתפתחות ההתמכרות הזו הוא כלי נשק שיצאו מכלל שליטה, שאותם יש להפסיק, כדי לצמצם את התפשטות הפשעים", וציין שהנושאים הקשורים המעוררים נקמה הם בדרך כלל הקשורים לסכסוכים משפחתיים או על קרקעות חקלאיות. עבדי דאג שאין הצדקה פלילית לנקמה. המצב רחוק לחוקי הרצח, שאת כולם ניתן להסדיר באמצעות החוק הסורי, ואין שום מניע מקל שלוקח נקמה בחשבון.

שוב, עורך הדין ע'סאן אל-הילאלי, שמכיר את החוקים שנכתבו באמצעות הממשל העצמאי, הראה שנקמה בחוקי ההנהלה העצמאית לא תמיד מזוהה, והיא נחשבת לפשע בכוונה תחילה, ועולה בקנה אחד עם העונשין. קוד, העבריין נעצר ומופנה לחקירה, ונקמה לא נחשבת למניע להקלת העונש. .

ב-28 בנובמבר, אדם התחלף להרוג ולכל פצוע קשה, בגלל נקמה עתיקה, בדרך לכפר אל-חרמה בעיר אל-קטניה, צפונית מזרחית לאלחסקה. בהתאם למה שהגדיר מרכז המעקב הסורי לזכויות אדם בקובץ שפורסם ב-1 בדצמבר.

מראקה ועד יוון

בכל אירוע אחר, אחמד ואחיו עמאר, מהמטרופולין של רקה, נסעו באופן ממושך מהעיר רקה כדי להגיע לאיסטנבול ולעבור משם ליוון, ואז הם נעצרו וחזרו לטורקיה. ניסיונותיהם לעזוב חזרו על עצמם, אך מזלם הנורא מנע מהם לעשות זאת, כפי שאמר אחמד לאל-ערבי אל-ג'דיד, לרבות: "מצב העניינים במטרופולין רקה התגלה כקשה מאוד. אבי חסך סכום מזומן לאחר שקנה חלקת אדמה בבעלותו ברקה. בזמן שסיימנו את הסידורים שלנו, פנינו דרך נתיבי ההברחה". לאזור טל עביאד, שממנו חצינו את הגבול הטורקי כדי להגיע למטרופולין אורפה, והרחוב הפך לקשה מאוד, לפני שהמבריח שאיתו תיאמנו את הפעולה לקח אותנו לאיסטנבול ומשם לאדירנה, בה עשינו הניסיון הראשון שלנו לעבור ליוון בנהיגה בסירת גומי (בלם), אך הוא נכשל בגלל הסיכונים הנפלאים בים. כאשר משמר החופים היווני התריע על המבצע שנועד לכיוון לאי, המבריח העביר אותנו לאי קטן כדי להימנע מהזדמנות מעצרנו, אפילו שלא יכולנו לחזור לשטח טורקיה. נשארנו באי הקטן חמישה ימים, עד שנגמר לנו האוכל, בידיעה שאנו מביאים מים מנהר, ולמרות זאת לא הייתה לנו העדפה לחזור לטורקיה. במהלך החיפושים שלנו על האי, גילינו סירת גומי שהכנו כדי לחזור לשטח טורקיה, כי סירת הגומי שהגענו לכאן טבעה מוקדם מהגענו לאי, אולם סירת הגומי הזו טבעה בנוסף לפני שהגענו לאי. הגיע לחוף הטורקי, מה שחייב את המרחק האחרון בשחייה. זה הפך לניסיון הראשוני, והשני עבר בלילה, והצלחנו להשיג מיקום יווני, שבו ישבנו ישר לנוח, והמבריח החליט לשחק קלפים עם כמה בני אדם. בתוך הצרחות והקולות, סיירת יוונית צפה בנו, היינו כ-50 בני אדם. הם עצרו אותנו ולקחו את כל מה שהיה בבעלותנו, אפילו בגדים וטלפונים סלולריים, והשאירו אותנו בגבול טורקיה. עם שובנו, נאלצנו ללכת חמש שעות בלי הנעלה מתחת לעיניהם של משמר הגבול הטורקי, והגענו לעיר, ממנה עברנו לאיסטנבול, שם אנו מבינים חבר וינטג' של אבי, ואנחנו שילמנו 4,500 לירה טורקית (240$) לנהג רכב שלקח אותנו אליו, ואז נשארנו איתו כמה ימים לפני שחזרנו הניסיון גם נכשל, וחזרנו לאיסטנבול פעם נוספת, לאחר שהיוונים שדדו אותנו מכל המגרש שהיה בבעלותנו.

בניסיון האחרון והרביעי שלנו, עצרו אותנו משמר הגבול הטורקי באדירנה לפני שהגענו לגבול בולגריה, ואנחנו כלואים יותר משבוע.

יש לציין שבסוף ספטמבר, שר ההגירה היווני, נוטיס מיטראשי, הציג כי משמר הגבול של ארצות הברית שלו עצרו יותר מ-154,000 מהגרים חשאיים על גבולות היבשה והים בטענה שתחילתה של שנה זו, כגון 50,000 שניסו לעבור את אוגוסט האחרון במיוחד.