ילדים עקורים במחנות בצפון סוריה, חלומות שהם שואפים להגשים. הפעילויות שמטרתן לשבור את הבידוד של ילדים אלו מוגבלות, אך הן נבדלו עם השקת פעילויות אליפות העולם למחנות בצפון מערב סוריה, שבהן השתתפו מגוון רחב של ילדים

עבד אל נאסר זואייב, שנעקר מהעיר חומס יחד עם משפחתו ומתגורר במחנה קרוב לעיירה עקרבאט באזור הגיאוגרפי הצפוני של אידליב, יעץ לאל-ערבי אל-ג'דיד שאהבתו לכדורגל עולה על אהבתו. ללמידה. הוא מוסיף, "היום שלי הוא כמו כל יום רגיל אחר. אני הולך לתיכון שלאחריו עוברים בחזרה למחנה. אני משחק כדורגל בלילה לפני שהשמש יורדת. החיים יכולים להיות מאוד קשים כאן. אנחנו שוכנים באסון פיננסי, כפי שהורה לנו הפרופסור בפאר הסוציולוגיה. הכלכלה היא הבסיס למדינה". ואז הוא חוזר לדבר על כדורגל עייף כדי להזכיר: "אני אוהב כדורגל יותר מאשר ללמוד, אבל אני מאוד אוהב ספורט מכיוון שהוא מאפשר לי להגשים חברים חדשים ולשפר את הכושר הגופני שלי. מה שאני הכי אוהב את גביע המגזר הוא שיתוף פעולה בין קבוצות. זה קילומטרים נעים שאנשים נותנים לנו השראה. אולם חששתי באצטדיון זו תחושה חדשה לגמרי עבורי. הרגשתי שכל האנשים בתוך היציעים חיפשו עליי, כאילו התבגרתי פתאום".

עקורים מכל אזורי סוריה שוהים במחנות בצפון מערב סוריה, כמו הילד מוחמד יוסף, שהפך לעקור מהעיירה קמישלי וחי במטרופולין עקרבאט שבמדינת הלאום אידליב. במסגרת הגביע הבינלאומי, הוא גילה אזור לאופוזיציה ומערכת אקולוגית חדשה לגמרי. הוא אומר לאל-ערבי אל-ג'דיד: "המונדיאל יכול להיות נחמד מאוד, ויש תחרויות חזקות בין הקבוצות. אנחנו מייצגים את ערב הסעודית במסגרת הגביע הבינלאומי, וטענו בכושר האולטימטיבי באמצעות חמישה שערים מול כמה. נדהמתי מהנוכחות של צלמים רבים. "התחרות עשויה להיות חזקה מאוד, ויש קבוצות שינצחו שחוקים. זו הרגשה מהשורה הראשונה, שאי אפשר לתאר. זו הפעם הראשונה שנראיתי דרך בני אדם במגזר. הרגשתי שלכולם יש את שלנו חזור."

חלק מהצעירים המשתפים פעולה בטורניר עובדים במקצועות עמלניים שאינם מתאימים לגילם ויכולים להוות איום על חייהם, בזמן שאחרים שוהים במחנות הפזורה ללא דרישה ולו הקטנה ביותר לאורח חיים, והם מקופחים. על זכויותיהם הבסיסיות ביותר למשחק, חינוך וכושר. הם נחשבים לפגיעים ביותר חלק מהצעירים בצפון מערב סוריה. הילדים המשתתפים ציפו בקוצר רוח לאימון גביע העולם, והמתינו לגורמים שבהם נלקחו לחינוך באמצעות המארגנים בפנים בשעות הבוקר המוקדמות.

הילד זידאן מוסא חמדאן מתגורר עם משפחתו במחנה דיר חסן, והוא אומר לאל-ערבי אל-ג'דיד: "החיים הם אידיאליים. הייתי בבית הספר בזמן שפגזי ארטילריה נפלו. הפקולטה קרסה מבלי שכל אדם נפגע. הימרתי כדורגל בחאן שייחון (שייך מבחינה מנהלית למחוז אידליב). התרגלתי לחיים באוהל, אבל אורח החיים בבית גבוה יותר. התחושה מהממת ואנשים גאים בי. אחרי שעליתי לאולם, נהגתי לפחד בהתחלה, אבל התרגלתי לזה. זו תחושה שאי אפשר לתאר... הרגשתי כאילו אני במקום אחר".

כדורגל הוא חלום עבור חלק מהילדים, וחלק מהצעירים שואפים להיות שחקנים בתוך הגורל, בזמן שהוא עניין רב עבור אחרים, שמממשים אותו למטרות בידור, שעשוע עצמי ובריחה מהמציאות של אורחות חיים במחנות העקירה. . בהקשר זה, אחמד אל-חוסיין, שמוצאו מסהל אל-ע'אב (מחוז חמה), הודיע לאל-ערבי אל-ג'דיד: "אני גר בתוך מחנה החירות בדיר חסן. אני בכיתה ח' והניתוח הוא בראש סדר העדיפויות עבורי. אני שואף להיות משתתף. הלימוד הוא קריטי במיוחד עבורי. הבריאים שהשתתפתי בהם השתנו ליוצאי דופן והעידוד הפך למצוין. אני אוהב לשחק בכדור בתוך אל-ע'הב ללא ספק, להסתכל על הבית ולשחק עם החברים שלי בזמני הפנוי".

לכבודו, אמר עמרן אל-חוסיין, חבר בקבוצות הבטיחות במפעל העסקי ויולט, לאל-ערבי אל-ג'דיד: "הילדים האלה, כמו אלפי צעירים סורים שונים, סבלו מהמרירות של עקירה ועקירה, ו ייתכן שהם עדיין חיים במצבי מגורים קשים באוהלי c5ed7369a5a50edae102076547d1405a שלהם, והם משוללים מהצרכים היעילים והבסיסיים ביותר של הקיום." אנחנו מנסים, במיומנויות פשוטות, לעזור להם להוציא אותם שחוקים מאווירת המאבק, לקשט את הביטחון העצמי שלהם ולשלב אותם עם חבריהם".

איברהים סרמיני, רכז תכנית הבטיחות בארגון ויולט, אמר לאל-ערבי אל-ג'דיד: "היתה תגובה לחלק מהילדים. הם עזבו את המחנה. החינוך שלהם מתחיל בשעה שבע בבוקר. אנחנו בדרך כלל מאתרים הם מוכנים ומוכנים לחלוטין. הבילוי מחזק את המבנה שלהם ומעניק להם נוחות". . הוא מצביע עייף ש"טילדי זרנוקים, אפילו אלה בעיירות, אינם שומרים על אורח חיים נורמלי". הוא טוען, "צעירים זקוקים לכל מה שיעייף אותם מהמערכת האקולוגית של הקרב כדי לחוש את נוכחותם והתייחסותם לסביבה השחוקה והמחנה השחוק- עייף את הסביבה התעשייתית. ילדים חיים בתנאים קשים בקלי קלות של מחסור בשירותים במחנות המורכבים מחינוך, כושר וארוחות, בהמשך לעומסים נפשיים".

סרמיני מסבירה, "קהל היעד תרם למתן עזרה מוסרית רבה לצעירים. השידוך סיפק מרחב לילדים לחפש יצירתיות ומצוינות מתוך כוונה להיות בני אדם חזקים. המטרה היא לחנך ילדים להשפיע בחברה ומסוגל לבנות. אנחנו צריכים עידן שבונה את סוריה".

הילד שהשתתף במשחק, מוחמד עבד אל האדי אל-נאצר, המתגורר במחנה מורק (אידליב) ועובד בהובלת מי שתייה במחנות, הודיע לאל-ערבי אל-ג'דיד: "אנחנו חיים אורח חיים קשה מאוד בתוך המחנות. מחנות. יש עוני חמור בכמות שכמה בני אדם אוכלים מאשפה". בזבוז. אני מצייר שעות רבות אחר הצהריים כדי להבטיח מזון למעגל הקרובים שלי. אבל הגבורה גרמה לי להישאר בימים המספקים של חיי."

רוב החברים הם ילדים שנולדו במהלך הקרב או שהיו רק בני כמה שנים בזמן שהוא התבלה. הם חיו את ההפצצות, ההרס והעקירה. מחמוד אל-אשי, בן 14, המתגורר בעיר אידליב והשתתף במשחק לבוש במדי הקבוצה הלאומית הצרפתית, הודיע לערבי החדש: "אני עובד כצ'יפי בטון משבע בבוקר עד הלילה. הפכתי לראש המשפחה לאחר פטירתו של אבי כי אני האח הבכור. אני מאוד אוהב כדורגל." ושאני שואף להיות משתתף באלגנטיות עולמית. אין לתאר את האושר שלי על השתתפותי בטורניר הזה".

מספר הילדים העקורים בתוך מחנות צפון סוריה עולה על מיליון, בעוד שמספר המחנות הוא 1,633, ומגוון התושבים במחנות אלו עולה על 1.8 מיליון, בהתאם לעובדות קבוצת "מנקאסי". תגובה", פורסם ב-26 באוגוסט 2022.